<h1>פי' הרשב"ץ — ברכות</h1>
<h2>דף ז:</h2>
(ברכות נ"ג ב') אמר רב יהודה אמר רב ואמרי לה במתניתא [תנא] והתקדשתם אלו מים ראשונים. הקשה הרמב"ן ז"ל אמאי דאמרינן בפרק כל הבשר (ק"ו א') ומייתי לה בהלכות לקמן אין נטילת (מים) [ידים] לחולין מן התורה אלא משום סרך תרומה ועוד משום מצוה, ואמרינן מאי מצוה אמר אביי מצוה לשמוע דברי חכמים וכו', לימא ליה מוהתקדשתם. ותירץ הוא ז"ל דוהתקדשתם ליתיה אלא למברך המוציא בלחוד ומשום כבוד ברכה, דומיא דוהייתם קדושים אלו מים אחרונים וכמו שנפרש בס"ד, אבל קרא דר' אלעזר בן ערך איתיה לכל אוכל ואע"פ ששומע ברכה מפי אחרים. א"נ משום הכי אייתי ההוא קרא דר' אלעזר בן ערך משום דבההוא קרא מפרש ממש ידים משא"כ בקרא דוהתקדשתם דלא (מתשעי) [משתעי] קרא בידים. ומיהו אע"ג דמדרבנן נינהו מברכין עליהן ככל מצות דרבנן כגון מקרא מגלה והדלקת נר חנוכה ומצות עירוב. ואע"ג דאמרינן אשר קדשנו במצותיו וצונו, הא (ד)אמרינן פרק במה מדליקין (כ"ג א') דמצינן למימר הכי, והיכן צונו מלא תסור וכו' א"נ משאל אביך ויגדך. ומברכין עליהן על נטילת ידים ולא ליטול את הידים. ואע"ג דאכל מצוה שעל כרחו יש לו לעשותה ואי אפשר לעשותה ע"י אחרים צריך לברך בלמ"ד ולא בעל, שאני הכא שצריך לברך אחר נטילה, שלפעמים שידיו פסולות אפילו לברכה, וכיון שלאחר עשיית המצוה הוא מברך עליה צריך לברך בעל כדמוכח בפ"ק דפסחים (ז' ב'). ואע"ג דאיכא ידים שצריכות נטילה לפת ואינן פסולות לברכה, כידים של הסח הדעת, שהרי לא הצריכו נטילה לברכת אשר גאלנו והצריכו נטילה לברכת הלחם כדאיתא בפרק ע"פ (קט"ו ב'), והיינו טעמא דהסח הדעת פוסל את הידים לפת ואינו פוסל לברכה, אפילו הכי כיון דאיכא (יש) ברכה שהיא אחר נטילה כגון ידים של בית הכסא וכיוצא בהן ובההיא צריך לברך בעל תקנו בכל נטילות מטבע אחד שלא יהו להן שני מטבעות. וכעין שאמרו בטבילה דאע"ג דבכלהו טבילות בעו לברוכי מקמי טבילה שהרי כל הטמאין כולן מותרין לברך, כיון דאיכא טבילת גר דאכתי גברא לא חזי וצריך לברך אחר טבילה וכמו שכתוב בהלכות הריא"ף ז"ל בפ"ק דפסחים, תקינו מטבע אחד לכל הטבילות בעל ולא בלמ"ד, ודכותה נטילת ידים.
<h2>דף קטו.</h2>
א"ר אלעזר א"ר הושעיא כל שטבולו במשקין צריך נטילת ידים, פירוש משום [דידים] שניות הן וכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה (פרה פ"ח מ"ז) וחוזרין המשקין ומטמאין את הפירות שהרי ראשון עושה שני בחולין. ויש מרבותינו הצרפתים ז"ל שכתבו שלא נאמר דין זה אלא לאוכלי טהרות אבל לדידן לא. ולא נהיר דכי היכי דלפת תקון משום סרך תרומה ה"ה לכל דבר שטבולו במשקה, וכן נהגו בלילי פסחים לברך על נט"י בטבול ראשון וכדאיתא בפרק ע"פ. וא"ר אלעזר וכו' משום נקיות, ורשות בעלמא היא. וי"מ דכשיודע שאינן נקיות (אינה) [איכא] חובה משא"כ בפת דסתמן בעי נטילה. ופליגא דר"נ, דאמר גסות היא ואסור להנהיג עצמו בגסות הרוח. וכתב הרשב"א ז"ל דה"מ לשאר פירות אבל יין צריך ליטול ידו אחת כדמוכח ברייתא דכיצד סדר הסב כדאיתא בפ' כיצד מברכין (ברכות מ"ג א') וכן פת הבאה בכיסנין היכא דלא קביע סעודתיה עלה בעי נטילת (ידים) ידו אחת. וכבר כתבתי זה למעלה (ברכות מ"ג א'). וכתבו רבותינו הצרפתים ז"ל דהא דאמרינן דהנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח ה"מ היכא שנוטל אותן דרך טהרה כנטילתו לפת אבל אם נוטלן לנקיות בעלמא נראה שאין לחוש, וצריך עיון. ארבב"ח וכו' ולא ספו לי מידי, לא נתנו לי כלום לאכול עמהן שלא חששו לצרפני עמהן לזמון. ש"מ אין זימון לפירות, לומר נברך דאי הוה מצות זימון לפירות ודאי הוו ספי לי כדי שאצטרף עליהן לזימון. וש"מ, מדבריכו כל חד וחד לחודיה ולא יצא האחד בברכת חבירו, שנים שאכלו מצוה ליחלק, הואיל ואין כאן זימון שלשה מצוה שיברך כל אחד לעצמו. ודוקא אם שניהם סופרים וכדאמרינן בפרקין דלעיל (ברכות מ"ה ב').
